היסטורית הקבוצה

הקמה

בשנת 1898 התיישב בברצלונה איש העסקים הספרדי ז'ואן גאמפר. ב-22 באוקטובר 1899 פרסם גאמפר מודעה במגזין ספורט, בה הצהיר כי ברצונו להקים קבוצת כדורגל. לאחר שבוע נענו לקריאתו 11 שחקנים, שהיו לגרעין מועדון הכדורגל. נשיא המועדון הראשון היה האנגלי וולטר ויילד. עם הקמתו נבחר סמל העיר ברצלונה כסמל המועדון, וכעבור כעשור שונה לסמל הדומה לסמל הנוכחי. על פי הסברה, צבעי חולצות שחקני המועדון, שנותרו בעינם עד היום, נבחרו על פי צבעי החולצות של פ.צ. בזל, המועדון הקודם של גאמפר. המשחק הראשון של הקבוצה היה מול קבוצת שחקנים אנגלים ב-8 בדצמבר, שניצחה את ברצלונה בתוצאה 1-0.
עד 1909 ערכה קבוצת הכדורגל של המועדון הצעיר את משחקי הבית שלה במגרשי כדורגל אחדים. באותה שנה הצליח המועדון לרכוש אצטדיון ביתי משלו - "קרר אינדסטריה", שהיה בעל קיבולת של כ-6,000 צופים.

 

אליפות קטלוניה ושנות גאמפר

שחקני ברצלונה בשנת 1903

בשלהי המאה ה-19 הוקמו בקטלוניה מספר קבוצות כדורגל נוספות. ואלפונס מקאיה, נשיא קבוצת היספניה, החליט בדצמבר 1900 לאגד אותן במפעל כדורגל בשיטת גביע. "גביע מקאיה", שהוקם לפי הצעה זו, הפך בסופו של דבר לאליפות קטלוניה, שנערכה בשיטת ליגה, שהייתה גם ליגת הכדורגל הראשונה בספרד. ב-1902 זכתה ברצלונה בגביע בעונתו השנייה, ובאותה שנה הפסידה בגמר גביע המלך הספרדי לביסקאיה בתוצאה 1 - 2.

משחק באצטדיון הראשון של המועדון, "קרר אינדסטריה"

בעשור הראשון של המאה ה-20 נתקל המועדון בקשיים ובחילופי נשיאים תכופים. מספר חברי המועדון ירד ל-38 בקיץ 1908. ב-11 בנובמבר התמנה ויסנץ' רייג לתפקיד הנשיא בניסיון להוציא את המועדון מהמשבר, אך ניסיונותיו כשלו והוא פרש מתפקידו אחרי 22 ימים בלבד. גאמפר הפך לנשיא המועדון בתום ישיבה בה נכחו 20 חברי מועדון בלבד. כבר בשנתו הראשונה בתפקיד של גאמפר זכה המועדון באליפות קטלוניה. בסך הכול החזיק גאמפר בתפקיד 9 שנים בחמש קדנציות (1908 - 1909, 1910 - 1912, 1917 - 1919, 1921 - 1923, 1924 - 1925).
גאמפר סיים את הקדנציה הראשונה שלו באמצע עונת 1909/1910. בעונה זו זכה המועדון בגביע קטלוניה והוכתר כאלוף ספרד, לאחר ניצחון על אספניול דה מדריד. בתחילת העונה הבאה חזר גאמפר לתפקיד נשיא המועדון למשך שנתיים. למועדון היו כ-400 חברים באותן שנים. ב-1917 מונה קפטן הקבוצה, ג'ון בארו, למאמן הראשון בתולדות הקבוצה. כהונתו נמשכה שבועות ספורים והוא הוחלף על ידי ג'ק גרינוול, שאימן את הקבוצה במשך שבע שנים רצופות. בשנת 1919 היו למועדון כ-3,000 חברים.
בתקופת גאמפר שיחקו בקבוצה שחקנים ידועים כגון ריקארדו זאמורה, הנחשב לאחד השוערים טובים בהיסטוריה של הכדורגל, פפ סמיטייר ופאולינו אלקנטרה, מלך שערי המועדון בכל הזמנים. השחקנים היו שותפים להצלחת של המועדון בגביע המלך ובאליפות קטלוניה, בה זכו 7 פעמים בשנות ה-20, ואף זכו באליפות העונה הראשונה של לה ליגה ב-1929. בתקופה זו החלה להתהוות זהות בין המועדון לבין הלאומיות הקטלאנית. ב-1922 עבר המועדון לאצטדיון חדש, לס קורטס, שתכולתו הייתה 30,000 צופים והורחבה ל-45,000 בתוך ארבע שנים. בחגיגות חצי יובל להקמת המועדון נמנו בו מעל ל-12,000 חברים.
למרות ההצלחה במפעלי הכדורגל נתקל המועדון בקשיים שונים. במשחק שנערך ב-14 ביוני 1925, בזמן שלטונו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה לעג הקהל הקטלאני להמנון ספרד, וכתוצאה מכך סגר השלטון את לס קורטס למשך חצי שנה (מאוחר יותר קוצרה הסגירה לשלושה חודשים). גאמפר פרש מתפקידו כנשיא המועדון. כ-5 שנים לאחר מכן, לאחר האשמות מצד הדיקטטור הספרדי על קידום לאומיות קטלאנית, גורש גאמפר לשווייץ, שם התאבד ב-1930.

 

תקופת השפל וההשתקמות

גרף מיקום הקבוצה בליגה
*הליגה הושעתה מעונת 1936/1937 עד 1938/1939

ההפצצה על ברצלונה ב-1938; אחת מהפצצות נחתה על אחד ממשרדי המועדון, שניזוק מאוד.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 סבל המועדון מתקופת שפל בצל הקונפליקט הפוליטי שהשפיע על החברה ועל הספורט באזור. המועדון נתקל בבעיות כלכליות וספורטיביות. למרות הצלחה מקומית - זכייה בשש אליפויות קטלוניה - לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות ספרד.
תחילה נחל המועדון את התבוסה הגדולה בתולדותיו, 1 - 12 לאתלטיק בילבאו, הקבוצה לה הפסיד גם בגמר גביע המלך בעונת 1931/1932. נשיא המועדון הוחלף בתקווה לשיפור. צעד זה לא עזר - מספר החברים ירד לכ-9,500 ב-1931 ולכ-8,800 ב-1932. באותה שנה עבר סמיטייר לריאל מדריד ועורר מחלוקת אדירה בקרב אוהדי ברצלונה. בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה מקום אחד מעל המקום האחרון, וניצלה מירידה לליגת המשנה רק בזכות הרחבת הליגה הראשונה. חוסר ההצלחה בליגה נמשך, הקבוצה הפסידה בגמר הגביע ב-1936 ומספר החברים ירד לכ-7,700.
נשיא המועדון ז'וזפ סוניול נרצח על ידי חייליו של פרנסיסקו פרנקו, לימים רודן ספרד, כחודש לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית ב-1936. הקבוצה שיחקה באותו זמן באמריקה, ולכן רבים מחבריה החליטו לא לחזור לספרד. במרץ 1938 הטיל הצבא הפשיסטי פצצות רבות על העיר ברצלונה, ואחת מהן נחתה על אחד ממשרדיו של המועדון, שניזוק מאוד. ב-1939, עם כיבוש העיר על ידי כוחותיו של פרנקו, צעדו חייליו לעבר לס קורטס במטרה להופכו לבסיס צבאי. מזכיר המועדון שיכנע את מפקד הכוח להוביל את חייליו למקום אחר בעזרת המשפט "לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות אתו נמצאת בידך", ובכך מנע את הריסת האצטדיון.
לקראת סוף המלחמה היו למועדון כ-2,500 חברים בלבד. במאי 1940 מונה אנריקה פיניירו, משתף פעולה של פרנקו, לנשיא המועדון. שם המועדון שונה מהשם האנגלי "Fútbol Club Barcelona" לשם הספרדי "Club de Fútbol Barcelona". מסמל המועדון הוסרו שני פסים שמקורם בדגל קטלוניה. המועדון נאלץ להיאבק על מקומו בליגה הראשונה בעונה הראשונה של שנות ה-40. הייתה זו העונה הגרועה ביותר של ברצלונה מבחינה התקפית, בה הבקיעו שחקניו 32 שערים בלבד ב-22 משחקים.‏‏^[4] עם זאת, לאחר המלחמה שבו אל המועדון חלק מהחברים שעזבו אותו. בסוף 1940 היו לו כ-4,700 חברים, וקו 10,000 החברים נחצה כבר ב-1941.
ב-1942, למרות זכייה בגביע המלך, נאבק המועדון נגד ירידה לליגה השנייה, ממנה נמנע רק בזכות ניצחון במחזור האחרון. בעונה שלאחר מכן, לאחר ניצחון 3 - 0 במשחק הראשון של חצי גמר הגביע מול ריאל מדריד, שנתמכה על ידי השלטון הפשיסטי, האשימו עיתוני ספרד את המועדון ואת אוהדיו ביציאה משולחת רסן נגד "האומה הספרדית ונציגיה, שחקני ריאל מדריד", וראש שירותי הביטחון של ספרד איים באופן אישי על שחקני ברצלונה. כתוצאה מכך הפסידו בגומלין במכוון בתוצאה 1 - 11.‏‏ נשיא המועדון, שלא אהב דרך התנהלות זו, למרות היותו חבר במפלגת השלטון הפשיסטית, פרש מתפקידו. בעקבות המשחק נפער קרע בין שני המועדונים. פרנקו הלאומן תמך באופן גלוי בריאל מדריד, כמועדון המייצג את בירתו, ועל כן העוינות בין קטלוניה וקסטיליה, חבלי הארץ של ברצלונה ומדריד, הפכה גם לנחלת המועדונים.
בעונת 1942/1943 סיימה הקבוצה במקום השלישי. בעונת 1943/1944 הגיע מספר חברי המועדון ל-20,000. סמיטייר שב למועדון כמאמן, ובעונת 1944/1945 הוביל אותו לזכייה שנייה באליפות לה ליגה. עד סוף העשור זכה המועדון בשתי אליפויות נוספות עם אנריקה פרננדס האורוגוואי כמאמן, בעונות 1947/1948 ו-1948/1949, וכן בעונה הראשונה של הגביע הלטיני ב-1949. המועדון חגג יובל להקמתו באותה שנה, אך לא זכה להצלחה בליגה וסיים במקום החמישי בלבד, דבר שהוביל לעזיבתו של פרננדס. השתקמות המועדון מהמשבר התבטאה גם בכמות חברי המועדון: בשנת 1949 היו מעל ל-24,000 חברים.
לאזלו קובאלה, שהחל לשחק בברצלונה ב-1951, היה שחקן מפתח בתקופה יותר מוצלחת בתולדות במועדון. בשנת 1952 זכה המועדון בחמש תחרויות, בהן הליגה הספרדית, גביע הליגה הספרדית והגביע הלטיני. מספר חברי המועדון עבר את רף ה-30,000 באותה עונה. המועדון זכה בגביע הספרדי שלוש פעמים ברציפות, בין 1951 לבין 1953. בתקופה זו בלטו קובאלה, שהנהיג את הקישור, הקפטן ז'ואן סגרה ושחקני ההתקפה ססאר ואסטניסלאו באזורה. קובאלה הבקיע 243 שערים ב-329 משחקים, לרבות שביעייה מול ספורטינג חיחון - שיא ספרדי למספר שערים ששחקן מבקיע במשחק ביחיד.‏‏ עם זאת, זכורה לרעה אי-החתמתו של הכוכב אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד כקבוצתו בספרד, והוביל אותה להישגים רבים הן בגביע אירופה והן בליגה.

 

קאמפ נואו

בשנת 1953 נערכו לראשונה מזה 14 שנים בחירות דמוקרטיות למחצה לנשיאות המועדון, בהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. לפני הבחירות הללו קבע השלטון הדיקטטורי את זהות הנשיא בכפייה. נשיא המועדון הנבחר קידם את בניית האצטדיון החדש של המועדון, הקאמפ נואו, הן עקב הצורך באצטדיון שתכולתו גדולה יותר מלס קורטס, והן בזכות הוזלת מחירי הנדל"ן באזור. בנייתו החלה בנובמבר 1954 והושלמה בספטמבר 1957. האצטדיון החדש הכיל 90,000 מקומות ישיבה, והפך לאצטדיון הגדול באירופה, וגם כיום הוא אחד מהגדולים בעולם. לפני הקמת האצטדיון כשל המועדון בליגה, וריאל מדריד זכתה בחמש אליפויות מתוך שש אפשריות. הקבוצה סיימה במקום השני שנתיים ברציפות, ב-1955 וב-1956.

קהל בקאמפ נואו

בעונת 1957/1958 סיימה הקבוצה במקום השלישי, ולאחר מכן זכתה פעמיים ברציפות באליפות (עונות 1958/1959 ו-1959/1960), וזכתה בגביע ערי הירידים בעונות 1957/1958 ו-1959/1960. מאמן הקבוצה היה הלניו הררה, והיא הונהגה על ידי הקפטן פרן אוליביה והשחקנים אנטוני רמלייטס, לואיס סוארס, שנדור קוצ'יש, זולטן צ'יבור וקובאלה. הישג נוסף של המועדון באותה תקופה היה הופעה ראשונה בתולדותיו בגביע אירופה לאלופות (לימים ליגת האלופות). ההצלחה משכה חברים נוספים למועדון, ובסוף 1958 היו בו כ-38,000 חברים.
ההצלחה לא נמשכה בשנות ה-60. ב-30 באפריל 1960 פיטר פרנססק מירו-סאנס, נשיא המועדון, את המאמן הררה, זמן קצר לאחר הפסד הקבוצה בחצי גמר גביע אירופה לריאל מדריד.‏‏ החלטה זו, לצד החלטות שגויות אחרות, הובילו לחוסר שביעות רצון מהנשיא. ב-28 בפברואר 1961 התפטר מירו-סאנס מכהונתו כנשיא המועדון, כשנה לפני סיומה הרשמי. יתר על כך, היה זה העשור היחיד, מלבד שנות ה-30 שהושפעו על ידי מלחמת האזרחים, במהלכו לא זכה המועדון באליפות הליגה.
ב-1961 העפיל המועדון לראשונה בתולדותיו לגמר גביע אירופה, שם הפסיד לבנפיקה ליסבון. בעקבות הישגי הקבוצה הנמוכים בעונת 1961/1962 מונה קובאלה למאמנה. תחת הדרכתו סיימה ברצלונה במקום השני והעפילה לגמר גביע ערי הירידים. אולם, ביצועים חלשים בעונה שלאחריה הובילו לעזיבתו בינואר 1963, עוד לפני אמצע העונה. מחליפו היה שחקן עבר נוסף של הקבוצה, ז'וזפ גונזלאבו, שלא הצליח להוביל את הקבוצה להישגים כבעבר. ברצלונה אומנם זכתה בגביע המלך בסיום עונת 1962/1963, אך דורגה במקום השישי בליגה - הנמוך ביותר מאז 1944. חוסר ההצלחה בעונות הבאות בזירה המקומית ובזירה האירופית הוביל לחילופים תכופים בעמדת המאמן. ב-1966 ייסד המועדון את גביע גאמפר. המועדון זכה בגביע בשנה הראשונה לקיומו לאחר שגבר במשחק הגמר על אנדרלכט הבלגית. באותה עונה זכתה ברצלונה בגביע ערי הירידים וסיימה את הליגה במקום השני, בו דורגה גם בעונה שלאחר מכן.
גמר הגביע ב-1968 זכור באופן מיוחד לאור הציפייה שריאל מדריד תנצח ותשלים דאבל. מול הקהל באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, שכלל את פרנקו, ניצחו שחקני ברצלונה במשחק בזכות שער עצמי של מגן ריאל. פרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלדואה. הזכייה בגביע הוקדשה לזכרו של חוליו ססאר בניטס, שחקנה של הקבוצה שמת בפתאומיות ב-6 באפריל 1968.

תמונה פאנורמית של הקאמפ נואו

המועדון המשיך להתפתח, בעיקר מבחינת חשיבותו לקטלאנים. בנאומו של נשיא המועדון נרסיס דה קררס ב-1968 נטבע המשפט שברצלונה הוא "יותר ממועדון" (במקור: "Més que un club"), כהתייחסות לחשיבות המועדון מבחינה לאומית-קטלאנית. הנשיא שלאחריו, אגוסטי מונטל, פעל למימוש המשפט ונאבק למען הכנסת עקרונות דמוקרטיים להתנהלות הכדורגל בספרד.
באותן שנים לא הירשתה הממשלה לשחקנים זרים לשחק בספרד. למרות זאת היא דאגה להעניק אזרחות לשחקנים דרום אמריקנים מובחרים, ואישרה להם לשחק רק בריאל מדריד. רק לאחר לחץ ציבורי גדול הותר ליתר הקבוצות להחתים שחקנים זרים, ובעקבות קבלת ההיתר הוחתם הכוכב ההולנדי יוהאן קרויף על חוזה עם המועדון בשנת 1973. קרויף זכה לשכר שיא של מיליון דולר לשלוש שנים.‏‏ תוך זמן קצר היה קרויף לאחד השחקנים הפופולריים בקרב האוהדים בשל שיטת המשחק המהירה והחכמה שלו.
בעונת 1973/1974, עם רינוס מיכלס כמאמן וקרלס רשאק בחוד, הביסו שחקני ברצלונה את ריאל מדריד בתוצאה 5 - 0 באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ובסוף העונה זכו באליפות. כאשר צוינו 75 שנה להקמת המועדון ונבחר המנון חדש בעונה שלאחר מכן מנה המועדון 70,000 חברים, ובמקביל הסתמן תהליך הפיכתו לאחד המועדונים החזקים ביותר בספרד ובעולם. בקיץ 1974 הוחתם בקבוצה יוהאן ניסקנס, הולנדי מוכשר נוסף, במטרה לזכות בתארים נוספים. באירופה העפילה הקבוצה לחצי גמר גביע אירופה, בו הפסידה ללידס יונייטד. למרות חוזקתה לא זכתה הקבוצה בתארים רבים: היא סיימה כסגנית האלופה במשך שלוש עונות רצופות, והתואר הבא שלה היה גביע המלך של עונת 1977/1978, ארבע שנים לאחר הזכייה באליפות.

 

קבוצת החלומות

נפילת הדיקטטורה של פרנקו והפיכת ספרד למדינה דמוקרטית הובילו לכך שגם מועדוני ספורט החלו להתנהל בצורה דמוקרטית. אגוסטי מונטל כיהן כנשיא המועדון עד הבחירות הדמוקרטיות המלאות הראשונות. לאחר בחירת ז'וזפ לואיס נונייז ב-1978 נכנס המועדון לתקופה חסרת תקדים של צמיחה כלכלית וחברתית, במהלכה גובשה מדיניות החתמת שחקנים זרים בקבוצה. ב-1979 זכתה הקבוצה בפעם הראשונה בתולדותיה גביע אירופה למחזיקות גביע. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון האנס קרנקל האוסטרי, מלך השערים בליגה הספרדית באותה עונה, מיגלי וחוסה רמון אלשנקו, משחקני המפתח של הקבוצה בשנות ה-80, והמאמן ז'ואקים ריפה, שחקן עבר של הקבוצה. בעקבות הזכייה בגביע נערכו חגיגות המוניות ברחובות ברצלונה, והמועדון זכה לפרסום ולהערכה באירופה, בזכותם הצליח להחתים שחקנים בכירים שהובילו אותו להישגים. ברצלונה זכתה בגביע פעמיים נוספות, ב-1982 וב-1989.
בשנות ה-80 צמח המועדון במספר היבטים. לקראת מונדיאל 1982 הורחב הקאמפ נואו. מספר חברי המועדון גדל מ-66,000 ב-1974 ל-108,000 ב-1986. השחקנים הבולטים בעשור זה היו הקשרים ברנד שוסטר האוסטרי ודייגו מראדונה הארגנטינאי, אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל. מראדונה הוחתם תמורת סכום שיא ששולם לבוקה ג'וניורס - 5 מיליון פאונד. במשחק מול ריאל מדריד היתל מראדונה בשחקניה ובשוערה של ריאל, והיה לשחקן הראשון של ברצלונה שזכה לתשואות מהקהל במדריד. עם זאת, הקבוצה נתקלה בשפל מבחינת הישגים מקומיים. כישלון הקבוצה בליגה ובאירופה בעונת 1983/1984 הוביל להדחת מראדונה מההרכב הראשון של ברצלונה. רק לאחר עזיבתו זכה המועדון באליפות, בעונת 1984/1985, מעל ל-10 שנים מאז האליפות הקודמת. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הייתה הצלת בעיטת העונשין על ידי השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לסיום העונה, שבזכותה הובטחה זכיית ברצלונה באליפות.

הרכב הקבוצה בגמר גביע אירופה 1986

עונת 1985/1986 הייתה מאכזבת, בעיקר עקב ההפסד בגמר גביע אירופה שנערך באצטדיון רמון סאנצ'ס פיחואן שבסביליה. במשחק זה שוסטר לא היה במיטבו והוחלף באמצע, דבר שסימן את סוף הקריירה שלו במועדון. בעונה הבאה לא שותף שוסטר באף משחק, ואת מקומו כמובילי הקבוצה תפסו גארי ליניקר ומארק יוז. לאחר הגעתם, ולאור מינויו של טרי ונבלס למאמן הקבוצה, ניכרה השפעת הכדורגל הבריטי על סגנון המשחק של המועדון. אולם, ברצלונה לא זכתה להצלחות - את האליפות איבדה לריאל מדריד, למרות ניצחון עליה משלושער של ליניקר, ומגביע אופ"א היא הודחה על ידי דאנדי יונייטד. כעבור עונה החלו השחקנים לדרוש את התפטרות מנהלי הקבוצה, ולכן מונה יוהאן קרויף לתפקיד המאמן. קרויף יישם בברצלונה את שיטת המשחק "טוטאל פוטבול", שפותחה על ידי רינוס מיכלס בנבחרת הולנד. הוא יצר קבוצה חדשה כמעט לחלוטין שכונתה בפי רבים "קבוצת החלומות".
התואר הראשון של קרויף עם המועדון היה גביע המחזיקות ב-1989. בארבע השנים הבאות, עם קרויף כמאמן, זכתה הקבוצה בארבע אליפויות רצופות. ברצלונה אמנם הפסידה בגמר גביע המחזיקות של 1991, אך שלושה ימים לאחר מכן זכתה באליפות, וקטעה רצף של חמש זכיות רצופות על ידי ריאל מדריד. רגע השיא של הקבוצה היה הזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1992, לאחר שגברה במשחק הגמר באצטדיון ומבלי על סמפדוריה האיטלקית 1 - 0 בזכות שער של רונאלד קומאן. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב ואנדוני זוביזרטה. הזכייה באליפות הרביעית והאחרונה של קרויף הייתה בעיקר בזכות הכוכב הברזילאי רומאריו, שהבקיע 30 שערי ליגה. אולם, בגמר ליגת האלופות מול מילאן כשלה ברצלונה בהצגת היכולת הטובה מהליגה והפסידה 0 - 4.
מנקודה זו ניכרה ירידה ברמת המשחק של ברצלונה, שסיימה בעונה הבאה במקום הרביעי. כתוצאה מכך עזבו את הקבוצה שחקנים רבים. בעונתו האחרונה של קרויף במועדון חל שיפור במשחק של ברצלונה - שחקנים צעירים כגון לואיש פיגו וג'ורדי קרויף זכו למעמד דומה לזה של שחקנים בכירים כגון גאורגי פופסקו, אך למרות זאת סיימה הקבוצה במקום השלישי. קרויף עזב את הקבוצה מחזורים אחדים לפני סיום העונה, לאחר ששמע מהעיתונות על מינויו של בובי רובסון כמחליפו. תחת הדרכת קרויף זכתה ברצלונה ב-11 תארים, ומבחינה זו הוא המצליח ביותר בתולדותיה, בנוסף להיותו המאמן שכיהן בתפקיד במשך הזמן הארוך ביותר - שמונה שנים.

 

שנות ה-90 המאוחרות ותקופת גספארט

תבליט לרגל חגיגות 100 שנה להיווסדות המועדון

הצעד הראשון של רובסון היה החתמת הברזילאי רונאלדו. בעונתו היחידה במועדון הבקיע רונאלדו 34 שערי ליגה, שיא שערים לשחקן שלא נשבר במשך עשור. באותה עונה זכה המועדון בגביע המחזיקות ובגביע המלך. למרות ההצלחה באותה עונה ספג רובסון ביקורת על שגיאות טקטיות בניהול המשחק והסתמכותו הרבה על רונאלדו, ופוטר מתפקידו.
לאחר מכן חתם במועדון המאמן ההולנדי לואיס ואן חאל. רונאלדו עבר לאינטר מילאנו, ריבאלדו חתם בקבוצה והמועדון זכה בשתי אליפויות רצופות בשנתיים הראשונות של ואן חאל בתפקיד. במהלך עונת 1997/1998 נחגגו מאה שנים להקמת המועדון, והשחקנים שהובילו את הקבוצה לזכייה בדאבל היו ריבאלדו, ז'וזפ גוארדיאולה, לואיס אנריקה, לואיש פיגו (הקפטן הזר הראשון בתולדות המועדון), ופיליפ קוקו. בניגוד להצלחת הקבוצה בזירה המקומית, לא זכתה הקבוצה להישגים באירופה. בעונת 1999/2000 הודחה ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ולנסיה, ובאליפות זכתה דפורטיבו לה קורוניה. ביקורת קשה הוטחה בהתנהלות המועדון, והנשיא ז'וזפ לואיס נונייז והמאמן ואן חאל התפטרו בשנת 2000.
בתחילת שנות האלפיים נבחר ז'ואן גספארט, סגן הנשיא במשך 22 שנה, לנשיא המועדון. בתקופת כהונתו נחל המועדון כישלונות בכל המפעלים. מאמן הקבוצה לורנס סרה פרר הוחלף על ידי קרלס רשאק לאחר הפסד לריאל סרגוסה באמצע העונה. הקבוצה סיימה את העונה במקום הרביעי, המוביל למוקדמות ליגת האלופות, רק לאחר שריבאלדו הבקיע שער במספרת לרשתה של ולנסיה בדקות הסיום של מחזור הליגה האחרון. גם בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום הרביעי. בקיץ 2002 הוחזר ואן חאל. תחת הדרכתו כשלה הקבוצה, ושחקן המפתח חואן רומן ריקלמה מיעט לשחק. גם ואן חאל הוחלף באמצע העונה, על ידי רדומיר אנטיץ'. גספארט עצמו התפטר חודש לאחר מכן. על אף אי בהירות בנוגע למצב המועדון, הוביל אנטיץ' את הקבוצה מהמקום ה-15 עד למקום השישי.

 

תקופת לאפורטה

ששת הגביעים בהם זכתה ברצלונה בשנת 2009.
הגביעים לפי סדר הופעתם:
הליגה הספרדית, ליגת האלופות וגביע המלך
הסופר קאפ האירופי, הסופר קאפ הספרדי ואליפות העולם לקבוצות

ביולי 2003 נבחר ז'ואן לאפורטה לנשיא המועדון, ולאחר מכן החלה תקופה מוצלחת נוספת בתולדות המועדון.
עם הגעתו החתים לאפורטה את שחקן הכדורגל רונאלדיניו ואת המאמן ההולנדי פרנק רייקארד. לאפורטה הנחיל שיטת ניהול חדשה שהחזירה את ההצלחה למועדון. חובות העבר של המועדון שולמו, ובעונת 2003/2004 סיים המועדון במקום השני, למרות שבמהלך העונה דורג בתחתית הטבלה. בעונת 2004/2005 הצטרפו לקבוצה סמואל אטו ודקו, ששיתפו פעולה עם הברזילאי רונאלדיניו והובילו את הקבוצה לזכייה באליפות ה-17 ב-14 במאי 2005, ובגביע הסופר קאפ הספרדי השישי בתולדותיה ב-20 באוגוסט.
הקבוצה הודחה על ידי צ'לסי בשמינית גמר ליגת האלופות, אך למרות זאת האמינו השחקנים והאוהדים כי החל תור הזהב השלישי של המועדון. הקבוצה שיחקה במערך 4-3-3 התקפי, עמו הגיעה להישגים כגון ניצחון חוץ 3 - 0 על ריאל מדריד ב-19 בנובמבר 2005. בעונת 2005/2006 של ליגת האלופות עברה ברצלונה את צ'לסי ואת מילאן בדרכה לגמר, בו התמודדה מול ארסנל. ז'וליאנו בלטי כבש בגמר את שערו היחיד במועדון, בזכותו ניצחה ברצלונה 2 - 1 וזכתה בליגת האלופות בפעם השנייה בתולדותיה. בהמשך השנה הושלמה בנייתו של מבנה הספורט על שם ז'ואן גאמפר, והמועדון חתם על הסכם עם יוניצ"ף. ההצלחות הללו הביאו לעליית מספר חברי המועדון עד כדי 150,000.
בעונות 2006/2007 ו-2007/2008 לא זכתה הקבוצה באף תואר, למרות הצטרפותם של שחקנים מקדמת הכדורגל העולמי, בהם תיירי הנרי וליליאן תוראם הצרפתים והאיטלקי ג'אנלוקה זמברוטה. את האליפות בעונה הראשונה איבדה לאחר שהובילה את הטבלה במשך רוב העונה. למרות מספר נקודות זהה לזה של ריאל מדריד, מדריד היא זו שהוכתרה כאלופה עקב מאזן חיובי במפגשים בין שתי הקבוצות. בעונה שלאחר מכן הוחלט לשפץ ולהרחיב את קאמפ נואו לכ-115,000 מקומות לרגל 50 שנה להקמתו. עונה זו גם הייתה גם סוף תקופתם של רונאלדיניו ורייקארד במועדון עקב ביצועים דלים של הקבוצה בכלל ושל רונאלדיניו בפרט. במאי 2008 הצהיר המועדון על עזיבתו של רייקארד והחלפתו על ידי ז'וזפ גוארדיאולה, קפטן הקבוצה בשנות ה-90.
עונת 2008/2009 הייתה העונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון. ברצלונה זכתה בכל שלושת התארים האפשריים, אליפות ספרד, גביע המלך וליגת האלופות ובכך השלימה זכייה בטרבל ראשון בתולדותיה, שהיה גם הטרבל הראשון של קבוצה ספרדית כלשהי. שחקני ברצלונה הציגו יכולת שיא הן מבחינת התקפית והן מבחינה הגנתית - הקבוצה הבקיעה 154 שערים וספגה 54 בלבד בעונה זו, בכל המסגרות. בדרכה לזכייה בתארים, הביסה ברצלונה פעמים רבות את יריבותיה, כולל ניצחונות בליגת האלופות 5 - 2 על אולימפיק ליון ו-4 - 0 על באיירן מינכן, כשהשיא היה בליגה: ניצחון 6 - 2 על ריאל מדריד באצטדיונה הביתי, במשחק שלמעשה הכריע את זהות אלופת הליגה. את הקבוצה הובילו שחקני בית כגון קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה וליאונל מסי לצד שחקנים זרים כסמואל אטו ותיירי הנרי.
בהמשך השנה זכתה הקבוצה בסופר קאפ האירופי, בסופר קאפ הספרדי ובאליפות העולם לקבוצות, והייתה לראשונה שזוכה בששת התארים הללו באותה שנה. בסוף עונת 2009/2010 זכתה ברצלונה באליפות עם שיא של 99 נקודות ליגה.
בעונת 2010/2011 זכתה ברצלונה באליפות שלישית ברציפות. הקבוצה העפילה למשחק גמר גביע המלך הספרדי, והפסידה בגמר לריאל מדריד 1-0. בליגת האלופות התמודדה מול ריאל מדריד בחצי הגמר, והצליחה להדיח אותה. במשחק הגמר מול מנצ'סטר יונייטד באצטדיון ומבלי ניצחה הקבוצה 3 - 1 משעריהם של פדרו רודריגס, ליאונל מסי ודויד וייה, וזכתה בתואר בפעם הרביעית בתולדותיה.

 

"יותר ממועדון"

המשפט "יותר ממועדון" מוטבע על יציע בקאמפ נואו

בנאום הראשון שנשא נרסיס דה קררס כנשיא המועדון בינואר 1968 נעשה לראשונה השימוש בביטוי "יותר ממועדון" (בספרדית: més que un club). בעזרת משפט זה הדגיש דה קררס את החשיבות החברתית של המועדון בקטלוניה. חמש שנים לאחר מכן, הפך אגוסטי מונטל את הביטוי לסיסמת מסע הבחירות שלו לנשיאות המועדון ובכך נתן לו את משמעותו המלאה. משמעות הביטוי, שהפך מאוחר יותר למוטו של המועדון, היא שהמועדון לא מייצג את העיר ואת קטלוניה מבחינה ספורטיבית בלבד, כי אם גם חברתית ופוליטית. עבור קטלאנים רבים ברצלונה הוא "יותר מועדון" בשל תפקידו כמגן זכויות החופש והדמוקרטיה בספרד.‏‏
לאורך ההיסטוריה, אם כי במידה מצומצמת בשנות שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, ייצג המועדון את הערכים הקטלאניים, ואף נאלץ להגן עליהם במקרים רבים, כפי שציין העיתונאי האנגלי ג'ימי ברנס במקומות רבים בספרו "Barça: A People’s Passion", ספר המתאר את התפתחותו החברתית והפוליטית של המועדון לאורך השנים. לדוגמה, המועדון סומן כמגן התרבות והשפה הקטלאנית בכך שכל מסמכיו הרשמיים כתובים בקטלאנית ושסרט הקפטן של הקבוצה מעוצב בדומה לדגל קטלוניה. בנוסף לכך, לעתים הביעו אנשי המועדון בפומבי את שאיפתם להשגת אוטונומיה מורחבת לקטלוניה, וכן חתמו על עצומות התומכות בכך.
ייצוג הערכים הקטלאניים זכה להכרה רשמית על ידי ממשלת קטלוניה (Generalidad de Cataluña). ב-21 בדצמבר 1992 העניקה הממשלה בראשותו של ז'ורדי פוז'ול אי סוליי למועדון את פרס צלב גאורגיוס הקדוש, הפרס החשוב ביותר המוענק על ידה. היסטוריונים וכותבים אחדים, בהם מנואל ואסקז מונטלבן, טענו^[17] כי המועדון מייצג את קטלוניה ברמה הבינלאומית, על אף המסורת הארוכה של ספורטאים ספרדים או זרים ששיחקו במועדון.
מועדון הכדורגל פועל לקידום נבחרות ספורט לאומיות קטלאניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארגן המועדון משחקי ידידות בין נבחרת קטלוניה לבין נבחרות אחרות, בהן ארגנטינה וברזיל. המועדון העניק את מוסדותיו בחינם למען אירוח משחקים אלו, ואף שילם לחלק מהספורטאים המשתתפים. כמו כן, המועדון חותם על עצומות פומביות בנושא. ז'ואן לאפורטה, בתקופת כהונתו כנשיא המועדון, וכדורגלן הקבוצה אולגייר פרסאס נטלו חלק במסע ציבורי נרחב בקטלוניה לקידום הנושא, עם הסיסמה "אומה אחת, נבחרת אחת".
בעשורים האחרונים הפגין המועדון סולידריות במחוות שונות. בראשית שנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90 ארגן המועדון משחקי צדקה ליוניצ"ף, בה שיחקה קבוצת המועדון נגד קבוצת כוכבים מרחבי העולם. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.
במהלך כהונתו של ז'ואן לאפורטה כנשיא ביטא המועדון את כוונתו להגדיל את מעורבותו בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם בזכות רוח הסולידריות שלו. לאור זאת ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בעשור הראשון של המאה ה-21 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה, בהם התחייב להעניק תמיכה כספית למדינות מתפתחות.
0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתה לסייע למיזמים הומניטאריים. בשנת 2006 התחייב המועדון לתרום 1.5 מיליון אירו ליוניצ"ף. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחייה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון של שני הארגונים עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד. במסגרת שיתוף הפעולה עם יוניצ"ף מוצג סמליל הארגון על חולצות שחקני המועדון.
ב-2008 החל המועדון בפעילות משותפת עם נציבות האו"ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים ברחבי העולם.‏‏

 

תלבושת

מאז הקמתו היו צבעי החולצה של שחקני המועדון כחול וארגמן. צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונות 2005/2006 ו-2010/2011 הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים באופן חריג.
עיצוב החולצה השתנה פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/1910 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, והשרוולים נצבעו בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים קטנים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/1999 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, לציון 100 שנה להקמת המועדון.
עם השנים פותחו מספר תאוריות בנוגע למקור צבעי התלבושת. על נושא זה נערכו דיונים רבים בקרב היסטוריונים שעסקו בתולדות המועדון. אין ראיות לכך שהצבעים נבחרו בגלל סימבוליות כלשהי. אחת הטענות היא שצבעי המועדון אומצו על ידי המועדון הקודם שגאמפר ייסד בציריך, או שאלו הצבעים של הקנטון ממנו הגיע גאמפר - ציריך. טענות אלו הופרכו כיוון שצבעי המועדון הם אדום-לבן, וצבעי הקנטון הם כחול-לבן. סברה אחרת הייתה שמקימי המועדון בחרו בצבעי עפרונות החשבונאות שהיו נפוצים באותה תקופה.
לפי תאוריה אחרת תפרה אימם של צמד האחים והשחקנים קומאלה מדים בצבעי כחול ואדום, ומאוחר יותר הוחלט שהאדום יוחלף בארגמן הכהה יותר. לפי גרסא אחרת של הטענה תפרה האם חולצה אדומה וחולצה כחולה לכל אחד משני בניה, כדי להקל בהבדלה ביניהם, בימים שלפני קביעת התלבושת האחידה. עוד נאמר כי שהצבעים נבחרו על ידי אוטו מאייר, אחד ממייסדי המועדון, בהתאם לצבעי הבגדים שלובשת הדמות בסמל עיר הולדתו, היידנהיים.
לאף אחת מן הטענות הללו אין ראיות או סימוכין, אך הטענה הסבירה ביותר היא שגאמפר בחר בצבעי הקבוצה בה שיחק ואף שימש קפטן שלה בעבר, פ.צ. בזל.

סמל

התפתחות סמל המועדון לאורך השנים

עם הקמת המועדון נבחר סמל העיר ברצלונה לשמש סמל המועדון, כביטוי לחיבור המועדון לעיר. לסמל העיר התווספו עטלף מעל הכתר ושני ענפים צדדיים. ב-1910 נערכה בין חברי המועדון תחרות לעיצוב הסמל החדש. מעצב הסמל הנבחר היה קרלס קוממלה, שאף היה שחקן המועדון במשך 9 שנים. סמל המועדון שעיצב נשאר דומה עד היום, עם שינויים משניים. סמלו היה בצורת קערה, שבחלקו העליון היו דגל קטלוניה וצלב גאורגיוס הקדוש זה לצד זה - שני סמלים המזוהים עם העיר ועם קטלוניה. כך הוצג הקשר בין המועדון לעיר ולחבל ארץ. ראשי תיבות המועדון, FCB, הופיעו על מקטע זהוב באמצע, שתחתיו היו צבעי התלבושת וכדורגל.
השינויים שנערכו בסמל מאז בחירתו ב-1910 הם משניים, והגדולים שבהם נבעו מאילוצים פוליטיים. לאחר החלפת שם המועדון לשם הספרדי, עם קביעת האיסור על שימוש בשפות זרות, הוחלפו האותיות שבמרכז הסמל מ-FCB ל-CFB. כמו כן, על מנת ליצור בידול בין המועדון לדגל הקטלאני הוחלט להסיר שניים מארבעת הפסים שבפינה הימנית-העליונה של הסמל. ב-1949 הוחזרו הפסים לרגל יובל להקמת המועדון, וב-1974 הוחזר סדר האותיות שבסמל ל-FCB.
הסמל הנוכחי עוצב ב-2002. צורתו החיצונית פשוטה יותר ביחס לקודמו, האותיות הוקטנו והנקודות שביניהן הוסרו.

המנון

המנונו הרשמי של מועדון הכדורגל, הידוע בשם "Cant del Barça", נכתב ב-1974 לרגל חגיגות 75 שנה להקמת המועדון. את ההמנון כתבו ז'אומה פיקאס (Jaume Picas) וז'וזפ מריה אספינס (Josep Maria Espinàs) והלחין מנואל ואלס (Manuel Valls). כל ההמנון נכתב בקטלאנית. ההמנון מושמע בתחילת כל משחק כדורגל של ברצלונה בקאמפ נואו.
ב-27 בנובמבר 1974 בוצע ההמנון לראשונה בקאמפ נואו, לפני המשחק בין המועדון לנבחרת גרמניה המזרחית על ידי מקהלה של 3,500 איש בניצוחו של אוריול מרטורל. גם זמרים מפורסמים שרו לאורך השנים את ההמנון, בהם הקטלאני ז'ואן מנואל סראט ששר את ההמנון ב-28 בנובמבר 1998 בפסטיבל לרגל חגיגות 100 שנה למועדון.
אחד ההיבטים הבולטים והמאפיינים של ההמנון הוא ההתייחסות למועדון כפתוח וכוללני, ללא שיפוט על פי המקור הגאוגרפי של האוהדים, כפי שנכתב, לדוגמה, באחד הבתים: "לא משנה מאין הגענו, בין אם מדרום או מצפון, הדגל מאחד אותנו".
"Cant del Barça" הוא ההמנון הרביעי בתולדות המועדון. ההמנון הראשון נכתב ב-1923 ומילותיו תיארו את הקשר בין הספורט לאומה הקטלאנית. השני נכתב בחגיגות היובל של המועדון ב-1949, ונקרא "Barcelona, sempre amunt!" ("ברצלונה, תמיד מעלה!"). ההמנון השלישי נכתב ב-1957 לרגל הקמת אצטדיון קאמפ נואו. בהמנון הזה הופיעה לראשונה המילה "בארסה". הפופולריות של ההמנון הנוכחי גדולה בהשוואה להמנונים הקודמים של המועדון.

נשיאות

סנדרו רוסל, נשיא ברצלונה הנוכחי

למועדון הכדורגל היו 39 נשיאים עד 2010. מייסד המועדון, ז'ואן גאמפר, לא היה הנשיא הראשון, אלא וולטר ויילד האנגלי, שהיה המבוגר מבין אחד-עשר המשתתפים בפגישת הקמת המועדון. למרות זאת היה גאמפר נשיא המועדון במשך 5 קדנציות מאוחרות יותר. ז'וזפ לואיס נונייז היה נשיא במשך התקופה הארוכה ביותר, 22 שנים רצופות בין 1978 לבין 2000. רוב נשיאי המועדון, 34 מתוך ה-39, היו ספרדים. מלבדם היו שני נשיאים אנגלים, שני גרמנים ושווייצרי אחד - כולם בשנותיו הראשונות של המועדון.
נשיא המועדון נבחר בהצבעות של חברי המועדון. כלל זה הופר בין השנים 1939 ו-1953, עקב מלחמת האזרחים הספרדית, שכן בזמן הזה נבחר הנשיא על ידי רשויות השלטון. ב-1953 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות למחצה, שבהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. מאז 1978 נערכות בחירות לנשיאות המועדון אחת לארבע שנים, שבהן כל חבר מעל גיל 18 רשאי להשתתף. לאחר כניסתו לתפקיד בוחר הנשיא את חברי מועצת המנהלים בעצמו מתוך רשימת 300 חברים מאושררים. מועצת המנהלים אחראית על קבלת ההחלטות במועדון. מלבד זה, תפקיד הנשיא הוא בעיקר ייצוגי.
סנדרו רוסל הוא נשיאה הנוכחי של ברצלונה, לאחר שניצח בבחירות שנערכו ב-13 ביוני 2010 והחל לכהן במקום ז'ואן לאפורטה ב-1 ביולי.

נשיאים נבחרים:

וולטר ויילד	ברתומאו טרראדס	פול האס	ארתור ויטי	ז'ואן גאמפר	אוטו גמלין	ז'וזפ סוניול
1899 - 1901	1901 - 1902	1902	1902 - 1905	1908 - 1909, 1910 - 1911, 1917 - 1919, 1921 - 1923, 1924 - 1925	1909	1935 - 1936
אנריקה פיניירו	אגוסטי מונטל	ז'וזפ לואיס נונייז	ז'ואן גספארט	ז'ואן לאפורטה	סנדרו רוסל
1940 - 1943	1969 - 1977	1978 - 2000	2000 - 2003	2003 - 2010	2010 -

נותני חסות

תיירי הנרי לובש חולצה עם הסמליל של יוניצ"ף

מיום הקמתו הייתה גישתו של המועדון לנותני חסות לחולצות ייחודית, כיוון שעל חולצות השחקנים לא היה מסר מסחרי. ב-14 ביולי 2006 הצהיר המועדון על הסכם לחמש שנים עם יוניצ"ף, לפיו יופיע הלוגו של יוניצ"ף על חולצות השחקנים. כמו כן, לפי ההסכם יתרום המועדון 1.9 מיליון דולר בשנה (0.7 אחוז מכלל הכנסתו) ליוניצ"ף באמצעות קרן המועדון (Fundació FC Barcelona).
בדצמבר 2010 חתמה ברצלונה על הסכם חסות לחולצה עם קרן קטאר לחמש שנים, אשר יתחיל בעונת 2011/2012.
בין נותני החסות הכלליים של ברצלונה ניתן למנות את נייקי, קוקה קולה, אאודי ו-TV3, ערוץ טלוויזיה קטלאני.

ברצלונה ב'

חזית אקדמיית הנוער של ברצלונה, "לה מאסיה"

ברצלונה ב', לשעבר ברצלונה אתלטיק, היא קבוצת המילואים של המועדון. הקבוצה עורכת את משחקי הבית שלה במיני אסטדי ומשתתפת באותה מערכת ליגות של קבוצת הבוגרים, בדומה לשאר קבוצות המשנה בספרד. בעבר השתתפה הקבוצה גם בגביע המלך הספרדי, אך כיום קבוצות מילואים אינן מורשות להשתתף בו. בסך הכול יש לברצלונה ב' 4 זכיות באליפות הליגה השלישית, ושתי זכיות באליפות הבית בליגה הרביעית. נכון לעונת 2010/2011 היא משחקת בליגה השנייה.
ב-1979 הקים המועדון את אקדמיית הנוער שלו, "לה מאסיה" (La Masia), בה מתגוררים ומתאמנים השחקנים הצעירים של המועדון. מאז פתיחת לה מאסיה טופחו בה שחקני כדורגל רבים. בין השחקנים המפורסמים שהתאמנו בלה מאסיה, שיחקו בקבוצת המילואים של ברצלונה ועברו לקבוצה הבוגרת, ניתן למנות את ז'וזפ גוארדיאולה, ויקטור ואלדס, קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ליאונל מסי, ובויאן קרקיץ'. יתר על כן, ישנם שחקנים שהתאמנו בלה מאסיה אך התקדמו לקבוצה אחרת בבגרותם, כגון פפה ריינה, ססק פברגאס וג'רארד פיקה כאשר השניים האחרונים חזרו בסופו של דבר למועדון.